מודל קריטי מתאים ביותר. הרי התגלה שסטייה אפילו קטנה מאוד ממנו ברגעים הראשונים של המפץ הגדול, היה מוביל להתפתחות היקום שונה לגמרי ממה שנו חווים כעת. אז מה עם המודלים האחרים? יתכן שהם לא רלוונטיים, אבל עדיין זאת לא מילה אחרונה. בכל אופן יש עוד חומר למחשבה, לא כל שכן הרעיון של המפץ הגדול הוא לא מבוסס על התיאוריה של פרידמן. התיאוריה עוסקת במה קורה עכשיו (ובעתיד). לתיאור המפץ הגדול עצמו גייסו דברים אחרים: אנרגיית ריק, אינפלציה, אבל זה כבר מכניקה קוונטית יחד עם ניסיון (די דרמטי) לשימוש ברעיון של מרחב העקום (בועה של שדה אינפלַטוני). קומבינה רודפת קומבינה – זה הרושם. נעסוק בעניין הזה בהזדמנות אחרת.
דיונים על בסיס תיאוריה של פרידמן מובילים למסקנה שקצב ההתפשטות הולך וקטן. לעיתים ממחישים זאת בדוגמה של גוף נזרק כלפי מעלה – מהירותו הולכת וקטנה. אולם בתיאוריה מדובר בשינוי עקמומיות המרחב של היקום. כאן קצב ההתפשטות (כגודל H) מהווה פרמטר עיקרי. אולם בעבודה הזו, מהירות האקספנסיה וגם מהירות יחסית של האובייקטים (מדויק: v/c), חשובה לא פחות. [בגישה ניוטונית (קלסית), קבוע האבל בעבר היה גדול יותר משום שאותו הפרש מהירויות (קבוע) אנו מחלקים למרחק קטן יותר בין האובייקטים. הנה המשמעות של קצב "קלסי" התפשטותו של היקום. דובר על כך במאמר המוקדש לחוק האבל.]
כאמור, שלושה מודלים המהווים את הפתרון של משוואת פרידמן – היום זה היסוד של קוסמולוגיה. [המדענים, כדי "לשפר" את התיאור, מסיבות כבר ידועות, הוסיפו גם קבוע קוסמולוגי (ואנרגיה אפלה).] כיצד היקום הריאלי מתפתח, תלוי בצפיפות ממוצעת. יותר נוח להשתמש ב"מקדם צפיפות", כלומר יחס של הצפיפות הממוצעת לצפיפות קריטית – ω.
מדוע לא דנים במסה של היקום (ודנים בצפיפותו)? ובכן מסה היא גודל אקסטנסיבי, כלומר, תלוי בגודל כולל של המערכת. בהנחה שהיקום הוא אינסופי (או שלא ניתן לתצפית כשלם), מסה של היקום, בהקשר הזה היא בלתי מוגדרת. זאת הסיבה לכך שלתיאור היקום משתמשים בגודל אינטנסיבי, כלומר הגודל שאינו תלוי בכמות כוללת – כאן משתמשים בצפיפות ממוצעת של היקום (מסה החלה על יחידת נפח). אף על פי כן, אם נקבל טענה (על בסיס של עיקרון קוסמולוגי) שהיקום כולו ניתן לתצפית, ששום דבר לא קיים מחוץ לגבולותיו המוגדרים באופן חד-משמעי, דווקא אפשר לדון במסה של היקום. וזה מוביל למסקנות מעניינות שיש להתחשב בהן ללא ספק. על מסה של היקום יהיה במקום אחר.
כאמור לעיל, מהתצפית נובע שהיקום ("יתכן מאוד") מתפתח לפי המודל הקריטי, כלומר
= 1ω. בדיוק אחד? כשמתבססים על המדידה – אי-וודאות, זה חלק מהעניין. תוצאה של כל מדידה, באופן אוטומטי, לא וודאית, לא נתון חד-משמעי. אני בכל זאת טוען שמקדם צפיפות שווה בדיוק לאחד. עקרונית. הרי תכונות של היקום אינן תלויות בפעילות המדידה. חוץ מזה מדובר על שטיחות המרחב – זה מה שחשוב. ואין אופציה אחרת. זהו הטבע ולכן לאף ניסיון תיאורו על בסיס אמפירי, יותר או פחות מוצלח, אין כוח הכרעה, אפילו אם בזכותו אנו מתקרבים לאמת.
את תורת היחסות עצמה אני לא דוחה. לא קיימת תיאוריה מוצלחת יותר. [אולי גרביטציה דואלית תשלים אותה, אבל זה דורש מחקרים וקודם כל רצון להביט בכיוון הזה. לכל דבר יש זמן – גם לניסיונות הפרכת הצעותיי.] כבר ציינתי שתורת היחסות מתארת (מצוין) מערכות... פרט למערכת אחת, עליונה – היקום, אשר הוא הכול מה שקיים מבחינה החומרית. לא קיימת אפשרות לראות את היקום מחוץ. היקום כשלמות לא יכול להינתן למחקרים אמפיריים ישירים, כי מחוץ לו לא קיים מרחב. הכול זה בניגוד להשקפה השולטת היום. יש לי הרגשה שעדיין תשתית לאינטואיציה, נעוצה במודל סטטי ואינסופי של היקום. בהקשר הזה, מה שניתן לתצפית, זה עדיין לא הכול. היום מדענים מתארים את היקום כישות לוקלית, כמו חלק של מערכת גדולה יותר. אבל היקום הוא לא כזה.
תורת היחסות הכללית נותנת אינספור אפשרויות. זה מצוין, זה מושך מדענים צעירים (לכל אחד יהיה משהו, כל אחד יקבל מנה), אבל זה נקודת תורפה, כי הטבע הוא בכל זאת דבר אחד, היחיד שקיים, לא מהווה ספקטרום של אופציות. אמת יש רק אחת.
;){kind=link}